החלטה בתיק עמ"ת 12300-12-11

1.         בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופטת מ' קסלסי) במ"ת 3979-10-11, מיום 5.12.11, בה נעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

2.         כתב האישום המתוקן שהוגש כנגד העורר מייחס לו שתי עבירות של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) בצירוף סעיפים 39א ו- 64ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961, וכן עבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא ביטוח חובה ומסירת שם כוזב, לפי סעיפים 67 ו-62(4) לפקודת התעבורה, וסעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), בהתאמה.

3.         על פי המפורט באישום הראשון, ביום 6.6.11 נפסל העורר בהעדרו על ידי בית המשפט לתעבורה בירושלים, לתקופה בת שלושה חודשים (תת"ע 8027-05-11). אף שדבר הפסילה הודע לעורר הוא נתפס ביום 18.10.11 כשהוא נוהג ברכבו בכביש מספר 1 הסמוך לירושלים. העורר הגדיל לעשות ועת נעצר על ידי  השוטרים הוא התחזה לאחיו, ומסר שם ומספר תעודת זהות כוזבים.

באישום השני נטען, כי ביום 6.6.11 נסע העורר ברכבו ומשנעצר סרב לבצע בדיקת נשיפה לגילוי רמת שכרות בגופו, אף שנדרש לכך כדין.

באישום השלישי נטען, כי ביום 7.7.11 נהג הנאשם ברכב כשהוא שיכור וכאשר ריכוז האלכוהול שנמצא בבדיקת נשיפה שנערכה לו עמד על 385 מק"ג / ליטר.

4.         כאן המקום לציין, כי את כל העבירות המיוחסות לעורר הוא ביצע, לכאורה, בעת שהיה נתון במעצר בית, מתוקף החלטה שיפוטית שניתנה ביום 29.4.10 במסגרת תיק פלילי אחר המתנהל בעניינו (מ"ת (שלום חדרה) 29576-04-10, בפני כב' השופט ח' שרעבי).

5.         ביום 11.7.11  הוקלו תנאי מעצרו של המשיב כך שהתאפשר לו לצאת מביתו בין השעות 8:00-16:00, וביום 15.11.11 הושת עליו במסגרת התיק העיקרי עונש של 6 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, 10 חודשי מאסר על-תנאי, קנס בסך 5,000 ש"ח ופסילת רישיון נהיגה לתקופה של שנה. בהתייחס לכך ובד בבד עם כתב האישום המתוקן (בו הוספו האישומים הראשון והשלישי, כנוסחם דהיום),  הוגשה כנגד העורר גם בקשה למעצרו עד תום ההליכים, בה נטען כי מאחר שהעורר מפר באורח חוזר ונשנה את תנאי מעצר הבית, הוא אינו ראוי כי בית המשפט ימשיך ליתן בו אמון.

6.         בהחלטה מיום 28.11.11 קבע בית משפט קמא, כי קיימת עילת מעצר בעניינו של העורר נוכח העבירות המיוחסות לו ומידת מסוכנותו לציבור. עוד כפי שנקבע, מאחר שלעורר מיוחסות מספר הפרות של תנאי מעצר הבית בו היה נתון, לא ניתן ליתן בו אמון ומשכך אין מקום להורות על חלופת מעצר בעניינו, כמבוקש על ידי בא-כוחו.

7.         ערר שהוגש על החלטה זו התקבל בהסכמת הצדדים, לאחר שנמצא כי בפני בית משפט קמא עמדו ראיות לכאורה שהוגשו במעמד צד אחד ולא הועברו קודם לכן לעיון העורר (החלטה מיום 1.12.11 בעמ"ת 57422-11-11, כב' השופט ר' כרמל).

בהתאם להחלטה זו הוחזר הדיון לבית משפט קמא על מנת שישמע את הצדדים לצורך השלמת הטיעון לאחר העיון בחומר, וכן לצורך טענות פרוצדוראליות אותן ביקש בא-כוח העורר להעלות.

8.         בהחלטה נשוא הערר, שניתנה לאחר השלמת הטיעון כאמור, חזר בית משפט קמא על מסקנותיו בדבר משקלו של חומר הראיות הגולמי בעבירות המיוחסות לעורר. בנוסף קבע, כי די בעבירת הנהיגה בזמן פסילה המיוחסת לעורר כדי להקים עילת מעצר בעניינו, וכי ככל שנפלו פגמים בכתב האישום המתוקן הם אינם בעלי נפקות בהליך המעצר, מה גם שלא הוגשה בקשה מתאימה בפני המותב הדן בתיק העיקרי.

9.         בערר דנן העלה העורר באריכות טענות הנוגעות לכך שההחלטה הראשונה שניתנה בעניינו, ביום 28.11.11, ניתנה לאחר שחלק מחומר החקירה הוצג בפני בית משפט קמא במעמד צד אחד. זאת, על-אף שהתאפשר לו לעיין בחומר החקירה ולהשלים טיעוניו בהתאם, כעולה מפרוטוקול הדיון שנערך ביום 5.12.11 בפניי בית משפט קמא.

בנוסף נטען, כי נפלו פגמים מהותיים בכתב האישום המתוקן, שעיקרם העובדה כי במסגרתו אוחד הדיון בכתבי אישום שהוגשו למותבים שונים בבית משפט קמא, זאת במסגרת הודעה לבית המשפט, חלף הגשת בקשה לאיחוד דיונים, כמתבקש מסעיף 90 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982, וקבלת רשות בית המשפט לצורך כך. בהתייחס לכך נטען כי כתב האישום המתוקן, כנוסחו היום, אינו תקף, וממילא אף לא ניתן להורות על מעצרו של העורר במסגרת הליך זה.

טענה נוספת בפיו של המערער הינה כי אין די ראיות לכאורה לעבירות המיוחסות לו באישום הראשון, שכן ככל שהוא נפסל מלנהוג הוא כלל לא ידע על כך.

באשר לחלופת המעצר בעניינו טען כי אין בעובדה שהפר את מעצר הבית כדי להצדיק את מעצרו עד תום ההליכים נגדו, וככל שהמאשימה סבורה כי מקומו מאחורי סורג ובריח היה עליה לפעול בדרך המלך, קרי, הגשת בקשה מתאימה במסגרת ההליך הפלילי בו ניתנה החלטת המעצר.

10.       לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בהחלטתו של בית משפט קמא ובכלל החומר הרלוונטי, נחה דעתי כי דין הערר להידחות.

הטענה הראשונה בפי העורר עניינה הפגמים שנפלו בכתב האישום ונפקותם על הליך המעצר. בהקשר זה קבע בית משפט קמא כי אין בפגמים אלה, שעיקרם העובדה כי תיקון כתב האישום נעשה על ידי הודעה ולא בדרך של בקשה, כדי לפסול מעיקרו את כתב האישום המתוקן. מה גם, שהעורר כלל לא העלה הטענה בפני המותב הדן בתיק העיקרי.

קביעתו זו מקובלת עלי לצורך ההליך דנן, וזאת משני טעמים: ראשית, וזה העיקר,  אף בהנחה שכתב האישום המתוקן הוגש שלא בדרך המלך, אין בכך כדי להשפיע על מעמדו של כתב האישום המקורי, המייחס לעורר עבירה של נהיגה בשכרות. כפי שציין בית משפט קמא, די באישום זה והראיות הלכאוריות הקיימות בגינו, כמו גם נסיבותיו של המערער, כדי להקים עילת מעצר נגדו.

שנית, כעולה מההלכה הפסוקה, כאשר מועלית טענה בנדון, על בית המשפט לבחון אותה אולם באופן לכאורי בלבד, נוכח מהות ההליך קא עסקינן והדחיפות במתן החלטה בעניינו של הנאשם: